החלטה
1. לפניי התנגדות לביצוע תובענה בסכום קצוב. על פי הסכמת הצדדים, בוטל הדיון שנקבע לשמיעת הבקשה, והצדדים הגישו סיכומיהם (בשאלת הרשות להתגונן) בכתב. סיכומי שני הצדדים מונחים לפניי.
2. עסקינן בתביעת המשיבה לתשלום התמורה החוזית על פי הסכם למתן שירותי תחזוקה למעלית, מיום 24.6.08. על פי הנטען בכתב התביעה, לא שולמו דמי השירות עבור התקופה שבין יולי לדצמבר 2010 ו-ינואר עד יוני 2011. עוד נטען, כי בחודש אפריל 2011 הגיע טכנאי המשיבה על מנת לבצע טיפול במעלית, ומצא את המבנה נטוש מכל אדם. דמי השירות נתבעו עד סוף יוני 2011, על פי הוראות צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (התקנת מעלית ומתן שירות למעלית), התשמ"ד-1984 (להלן – "צו הפיקוח"), אשר לטענת המשיבה מחייב מתן הודעה מוקדמת של שלושה חודשים לפחות. לטענת המשיבה, הודעה מוקדמת לא ניתנה. מכאן התביעה, על סך 7,488 ₪.
3. המבקשת מעלה בהתנגדותה מספר טענות:
א. דין הכותרת (תובענה בסכום קצוב) להימחק, לאחר שהמשיבה נמנעה מלצרף לתביעה את מכתב התשובה ששלחה לה המבקשת.
ב. ההסכם נחתם לתקופה של 12 חודשים, מיום 24.6.08 עד 24.6.09. כאשר הסתיימה תקופה זו, התקשר מנהל המבקשת למשיבה, והודיע כי אינו מעוניין להמשיך בהתקשרות. בתגובה נאמר לו, כי ההסכם, על פי תנאיו, מתחדש אוטומטית לשנה נוספת, מאחר ולא ניתנה הודעה מראש ובכתב על סיומו. המבקשת נאלצה לשלם עבור שנה נוספת, קרי – עד יוני 2010.
ג. הפעילות במבנה הופסקה זמן רב לפני אפריל 2011.
ד. על פי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן – "חוק הגנת הצרכן"), תנייה המאריכה תוקפו של חוזה באופן אוטומטי – בטלה. בהקשר זה טוענת המבקשת, כי השימוש שנעשה במעלית היה אישי או משפחתי, ולא לצרכיה העסקיים, כך שחוק הגנת הצרכן, לטענת המבקשת, חל עליה.
ה.לא זו בלבד שלא הייתה הסכמה להארכת החוזה, הרי שהיה ניסיון לבטלו, תוך שמנהל המבקשת נאלץ בלית ברירה להמשיך לשלם עבור שנה נוספת, לאחר שהובהרו לו הוראות ההסכם.
ו. בפועל, לא סופק שירות כל שהוא למעלית החל מחודש יוני 2010. המשיבה לא מילאה אחר התחייבויותיה על פי ההסכם, לא ביצעה בדיקות בטיחות ותחזוקה, כאשר על פי ההסכם היא מחויבת לביקור מדי חודשיים. מאחר והמשיבה הפרה את ההסכם, היא אינה זכאית לתשלום.
4. לטענת המשיבה, הוראות חוק הגנת הצרכן אינן חלות על צרכן עסקי, ואילו המבקשת היא חברה. יתר על כן, לחברה לא ניתן לייחס שימוש "אישי" או "משפחתי" במעלית.
עוד טוענת המשיבה, כי אין כל טענה, שהמבקשת שלחה הודעתה בכתב על כך שהיא אינה מעוניינת בחידוש ההסכם, ועל כן, היא מחויבת בהמשך ההסכם, על פי תנאיו. בכך, לטענת המשיבה, נשמטת כל ההגנה של המבקשת.
עוד טוענת המשיבה, כי הפגם הפרוצדורלי של אי צירוף מכתב התשובה לכתב התביעה, אינו מקנה כל הגנה מפני התביעה. אין בפגם זה, אף בהנחה כי המכתב אמנם התקבל אצל המשיבה, כדי להצדיק ניהול הליך סרק, כשאין בפי המבקשת כל הגנה.
בנוסף טוענת המשיבה, כי הטענה בדבר נטישת המושכר זמן רב לפני תום תקופת ההסכם, אינה פוטרת את המבקשת מתשלום, שכן לא ניתנה הודעה בכתב, כנדרש בהסכם.
5. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני רואה לנכון ליתן למבקשת רשות להתגונן.
לא השתכנעתי כי חוק הגנת הצרכן אמנם חל על המבקשת, שכן על פי חוק זה "צרכן" הינו "מי שקונה נכס או מקבל שירות מעוסק במהלך עיסוקו לשימוש שעיקרו אישי, ביתי או משפחתי" (סעיף 1 לחוק), ולמרות טענות המבקשת, הרי שלא ברור כיצד יכולה חברה לקבל שירות שעיקרו אישי, ביתי או משפחתי. טענות המבקשת בהקשר זה נראות בעיני כהגנת בדים. המבקשת טוענת שכל הפעילות העסקית התבצעה בקומה הראשונה, וללא צורך במעלית, וטוענת כי הקומה השנייה היתה ריקה, מלבד חדרו של המנהל. הטענה כי המעלית נועדה לשימושו האישי של המנהל (סעיף 5 לסיכומי המבקשת) מעידה כי כן נעשה שימוש לצרכי החברה, ומכל מקום, כאמור, לא ניתן לקבל את הטענה, כי המבקשת, שהיא חברה, שכרה שירות למעלית שאינה משמשת את החברה, אלא צרכים אישיים כל שהם.
עם זאת, אני סבורה כי יש הגנה ביתר טענותיה של המבקשת.
אמנם, המבקשת לא טענה לביטולו של ההסכם בכתב, אך נראה כי אף המשיבה עצמה מסכימה, שנטישת הבניין, לכל הפחות, כמוה כמתן הודעה מוקדמת על הפסקת השירות, שאם לא כן הייתה המשיבה דורשת להמשך תשלום דמי השירות גם לאחר יוני 2011.
בהקשר זה, לא נסתרה טענת המבקשת, כי בסמוך למאי 2010 הפסיקה הפעילות במבנה, והוא נסגר. כן לא נסתרה הטענה, כי בפועל לא ניתן שירות למעלית לאחר מאי 2010, וזאת בניגוד להתחייבויות המשיבה, המגולמות בהסכם שהיא תובעת לפיו. טענת המבקשת, כי לא ניתן שירות בתקופה שבעטייה הוגשה התביעה, היא טענה שמזכה את המבקשת ברשות להתגונן, שכן כנגד התחייבויות המבקשת לשלם עבור השירות עומדות התחייבויות המשיבה לספק שירות.
יתר על כן, סבורני כי יש מקום לבירור עובדתי ביחס לטענת המבקשת, כי מנהלה ביקש להפסיק את השירות, אך לאחר שהוסברו לו הוראות ההסכם, הסכים לשלם עבור שנה נוספת. אמנם, ההסכם דורש הודעה בכתב, אך עשויות להתקיים נסיבות אשר ניתן להסיק מהן על מתן הודעה מספקת, כשם שהמשיבה ראתה בנטישת המבנה – הודעה מוקדמת. שאלת תוכנה של אותה שיחה היא שאלה שצריכה להתברר.